כמו פיסה קטנה של פעם שמעולם לא הייתי חלק ממנו, מביטה עליי חנות צילום עם פוסטרים מהאייטיז ושלל רב של מצלמות פילם שתפסו רגע מתל אביב של הגזוז והשנדי. נדמה כי בשכונת התקווה הזמן נע על ציר אחר, בועה בבועה של תל אביב. את הסוודר הנושן לובשת הגברת בחנות מאז שהיא קנתה אותו, בימים בהם היה הצעקה האחרונה ולא פריט היפסטרי מתוחכם שמתנער מכל ערכי התרבות עם לבוש לא-אופנתי במכוון.

מונית שירות מספר 16, מחזירה אותנו בלילות שישי מהמרכז הקוסמופוליטי אל הסמטאות הצרות של התקווה והקיוסק עם המוכר שצועק "מה?" בלי סיבה מיוחדת. הלילות כאן אפופים בריח אחר, אולי אלו הן המאפיות של דרך ההגנה שממלאות את קיבתנו במאנץ´ של הלילה, אולי הרחובות שפולטים עם רדת החושך את כל המולת היום. הערב כאן הוא רב ולפעמים אתה עוזר לשכנה מהפיליפינים לסחוב שולחן לחנות בה היא עובדת. אני פורס שטיח ומביט על הגגות של תל אביב, כשעזריאלי לפני ושוק התקווה מאחורי, אני מרגיש פתאום בבית.

 שכונת התקווה - סטודנטים מספרים